מקפלות את המציאות
בתערוכה "קיפולים פרושים וכיווצים מיושרים" עוסקות נועה רבינר, רותי זינגר ודניה לטר בשאלות של "אמת" ו"אי-אמת" באמנות שפוגשת את החיים; שיח אמניות
דניה לטר: מה שלומכן, רותי ונועה? שלושתנו מציגות כעת בגלריה בנימין את התערוכה "קיפולים פרושים וכיווצים מיושרים", אבל היום אקח את כובע המראיינת.
תספרו על הרעיון שמאחורי התערוכה?
רותי זינגר: התערוכה התגבשה בעקבות הקול הקורא של גלריה בנימין בנושא "נביאי אמת ושקר". אנחנו שלוש אמניות מאוד שונות אבל הקול קורא המסקרן הזה חיבר בינינו - לאו דווקא סגנונית אלא דרך גופי עבודות ועניין שמסתכלים על רבדים של מציאות מעבר למוכר ונראה לעין. אצל כל אחת בצורה שונה, האמנות בוחנת שאלות סביב הדיכוטומיה של "אמת" מול "אי-אמת" ובדיה ובודקת את טשטוש הגבולות בהם העולם הבלתי ריאלי יכול להתקיים בכפיפה עם העולם האמיתי. אני עוסקת בזיכרונות ילדות שכידוע הם לא תמיד ברורים או אמיתיים, נועה עוסקת בחלומות וצללים ואת במראות מתוך סרטי טלוויזיה. כל אחד מהעולמות האלו מקיים מערכת יחסים עם המציאות. דניה, את העלית בהקשר הזה את תיאוריית הריזום ממנה שאבנו את שם התערוכה (שבניגוד למה שנראה על פני השטח לא נולדה מאופן תצוגת העבודות שלי).
דניה לטר: נכון, הזכרתי את תיאוריית הריזום של דלז וגואטרי שמתייחסת לריבוי ולביטול ההיררכיה הלינארית (מבנה של שורש תת קרקעי אופקי להבדיל מעץ עם צמרת, גזע ושורש). אנחנו למעשה מבטלות את ההיררכיה שבין בדיה למציאות ושמות אותן ב"סבך" משותף. סיגל מנור בנגה האוצרת בחרה את שם התערוכה מתוך ההקדמה לספר שלהם: הם מתארים סבך רב-ממדי שאין בו עומק נסתר, אלא רק קיפולים שאפשר לפרוש וכיווצים שאפשר ליישר. אז איך היצירה של כל אחת מכן מערערת על הפרדה בין שקר לבין אמת או מתייחסת לריבוי מציאויות?
נועה רבינר: בשנים האחרונות אני מתעסקת בשני נושאים עיקריים - חלום וצל. שניהם נתפסים לרוב כשוליים למציאות הערה, התלת ממדית. בכך שאני שמה אותם במרכז היצירה שלי אני מערערת על ההיררכיה בין העולם האמיתי וזה שאינו. אומרים "מיטב השיר כזבו" - הדבר הנפלא ביותר בשירה הוא השקרי שבה. זה נכון בעיניי גם לגבי חלום. ככל שחלום יותר רחוק מהמוכר לי, כך אני יותר בעניין. זה יכול להיות חמור-ארנב ענק חושף שיניים על גבעה זרה, או שאני נמצאת באותו חדר פעמיים ויש בו גם בריכת מרשמלו ענקית… מה שאני זוכרת מהחלומות הם שרידים, וגם את האמת החלקית הזאת אני לא מנסה להעביר כפי שהיא. אני לוקחת קומפוזיציות ורעיונות והולכת איתם הלאה בציור. גם צל אינו נאמן למציאות התלת ממדית. הצל תמיד שונה מהעצם שמטיל אותו. וכמו חלום הוא מחבר בין דברים שבתלת ממד אינם קשורים. ככל שהצל רחוק יותר מהעצמים שהטילו אותו הוא מעניין אותי יותר. אני מתעדת צללים ומציירת אותם, לא במדויק, אלא כנקודת פתיחה.
רותי זינגר: זיכרונות הילדות שלי מאוד מטושטשים. הרבה מהם נשענים על סיפורים שסיפרו לי ולאו דווקא על זיכרון שלי. או לפעמים על חלקי זיכרון שאני לא יודעת אם יש להם אחיזה במציאות. אני מפרקת את הזיכרון עד שנשאר ממנו רק סמל, איקונה, ואז בתירוץ של "דגם בד" חוזרת עליו שוב ושוב, בדומה לאופן בו זיכרונות וטראומות נוטים "להתנגן" בלופ במוח. סדרת העבודות הבשילה סביב הבדים האפריקאים הצבעוניים שנדמה היה לי שהם זיכרון ילדות משמח שאני מאוד מחוברת אליו. אלא שכשחקרתי את הבדים, מצד אחד לא מצאתי תיעוד של בדים כאלו לא באלבומי המשפחה ולא בחיפוש תצלומים מדרום אפריקה משנות ילדותי. ומצד שני הסתבר לי שלמרות שהם מזוהים כיום בכל העולם כאפריקאים, המקורות שלהם נטועים עמוק בקולוניאליזם ובצע כסף של המאה ה-19. הטכניקה מגיעה מהבטיק האינדונזי, שאותו ניסו לחקות הכובשים ההולנדים בטכניקות מתועשות. במפעלים שלהם הם עיצבו דגמים חדשים, ואת אלו מכרו לשחורים העשירים באפריקה; שאלות של שקר ואמת קיימות בעבודות שלי הן בתוכן והן בצורניות.
דניה לטר: בואו נדבר על ההצבה המיוחדת בגלריה. אני יכולה לספר לגבי ציורי השמן שלי: סיגל האוצרת הציעה בשבילם את התליה המקורית שבה הם לא מתוחים ותלויים בהרחקה מהקיר, "מרחפים", נכנסים לחלל החדר וגם מאפשרים לראות מהצד שכל העולם שבתוך הציור הוא בעובי מ"מ בלבד.
רותי זינגר: לסיגל ולי היה חשוב שהעבודות לא ייתלו כציורים אלא שבעצם התלייה שלהן תהייה התייחסות לכך שאלו ציורים שמחקים דגמי בד. היה לי זיכרון של תצוגת בדים בחנויות כשהגלילים תלויים אחד מעל לשני, וזו הייתה ההשראה למתקנים שבניתי. בהצבה הזו, הדו ממד השטוח והגרפי של הציור קיבל ממד פיסולי.
דניה לטר: ואני רוצה להוסיף לזה שהצבת המתקנים יצרה הסתרות והצצות מעניינות של העבודות שלי דרך העבודות שלך. נוצרה הרגשה של הצצה לתוך עולם אחר, וההצבה מחייבת את המבקרות והמבקרים לטייל בחלל התערוכה הלא גדול ולהיחשף למלוא התערוכה בהדרגה.
נועה רבינר: ב-2020 כשעבדתי לקראת "ראיית.לילה", תערוכת יחיד שאצר לי אורי דרומר בבית האמנים בת"א, רציתי לראות בכל שלב אילו עבודות יש לי. התחלתי לתלות את הציורים על הקירות ונוצרה תלייה מרובדת, לא לינארית, שנראתה לאורי וגם לי קשורה ישירות לחלימה. התלייה הזאת השפיעה על התלייה בתערוכה וגם ב"יחידה כצל" בטבעון ב 2022. כשעבדנו לקראת "קיפולים פרושים", סיגל ואני המשכנו עם התלייה הלא לינארית, עם עבודות בגדלים וטכניקות שונות ומקצבים משתנים. שיירת תנינים-ארנבים נבחרה להוליך מהחלל הקדמי לפנימי שם הם השתלבו היטב עם הציורים של רותי בהשפעה אפריקאית שתלויים מעליהם.
דניה לטר: תוכלו לספר איך נוצרו החיבורים לתערוכה?
נועה רבינר: את רותי הכרתי, בשם בלבד, דרך האוצרת שרי גולן. בבית האמנים נתקלתי בציורי הפרות הנהדרים של רותי. נפגשנו, התייעצתי אתה לגבי עניינים שקשורים לתערוכה והקשר נשמר. באוקטובר כשהיא הציעה שאצטרף לקבוצה לקראת הקול קורא הסכמתי בשמחה.
דניה לטר: אני יכולה לספר מה התרחש לפני שרותי התקשרה אלייך… רציתי לגשת לקול קורא של גלריה בנימין שסקרן אותי ופניתי לרותי שהכרתי אישית. אבל שתינו לא הצלחנו לחשוב איך העבודות שלנו מתחברות ביחד ומתחברות לנושא הקול הקורא. אחרי כמה ימים רותי הגיעה עם הרעיון המבריק לצרף אותך, וזאת הייתה החולייה שחיברה את שתינו - הציר הזה של זיכרונות/חלומות/טלוויזיה מול מציאות קיימת. גם סגנונית היה בעבודות שלך משהו שבטי, שהתחבר לבדים האפריקאים של רותי. ואני התחברתי רעיונית למשיכה של החלום לתוך הערות, בדומה לפעולה של משיכת עולם הטלוויזיה לתוך החיים. בסוף אחרי התלייה וההצבה ראינו שדווקא יש חיבור סגנוני ביני לבין רותי והיו אפילו כמה שחשבו שזו אותה אמנית…
נועה רבינר: מעניין!
דניה לטר: רותי, תספרי קצת על הבחירה בעבודה על נייר כדי "לחקות" בד? בתערוכה יצא ניגוד מעניין, כי הציורים שלי שמוצגים ליד העבודות שלך הם שמן על בד והרבה מבקרים/ות טעו לחשוב שהם נייר, ואצלך להפך - נייר שנחזה להיות בד. כיוונת לאשליה?
רותי זינגר: האמת שלא. אני עובדת כבר שנים על ניירות מסוגים שונים מהמזרח, חלקם תעשייתיים וחלקם עבודת יד, שנקראים (בטעות) "נייר אורז". יש משהו שקוסם לי מאוד בתחושה הרכה ובאופן ספיגת הדיו והצבע בניירות האלו. הצבע לא יושב על הנייר אלא נספג ממש לתוך הסיבים עד שהוא ועובר לצד השני של הנייר. גם הבדים האפריקאים הם כאלו, הצבע נוכח בשני צידי הבד בצורה זהה. תוך כדי עבודה מצאתי שמשהו בתחושה של הניירות האלו, באופן בו הם נפרשים, מאוד דומה לתחושה של בד, עד כדי כך שאני בעצמי לפעמים קוראת להם "בדים" ולא "ציורים".
דניה לטר: נועה, מצעי הציור שלך מאוד מגוונים. מאיפה הם מגיעים ומה עומד מאחורי הבחירה הזאת?
נועה רבינר: בגדול אני עובדת על נייר ועל עץ. אני קונה נייר, אבל גם משתמשת בחלקים הפנימיים של אריזות קרטון שונות. גם את הנייר הקנוי אני חותכת ומדביקה. זה מתקשר לעניין החלומות, לגזרי חלום ואיחוי זיכרונות. אני גם מאוד אוהבת עץ. את החום שלו וההתנגדות. תקופה ארוכה ציירתי על דיקטים שמצאתי. לפני כשנה נתקלתי במגירה קטנה ברחוב ואספתי אותה לסטודיו. לא ידעתי בדיוק מה אני אעשה בה. אחר כך הבנתי. הצדדים הנצפים יותר של מגירות הם החזית והחלק הפנימי. הצד התחתון לרוב לא נראה. כמו הדחקה או חלום. מצא חן בעיני גם שמגירה כשהיא מחוץ לרהיט היא קופסה פגומה, אבל כשמציבים אותה על צדה היא הופכת לאובייקט עם נוכחות. התחלתי לאסוף מגירות. כמו עם קרטונים, אני נותנת למה שהרחוב מציע, ליד המקרה, להשתתף. ממש כמו שהיצירה מתחילה בחלום שלא יזמתי ושאין לי שליטה עליו.
דניה לטר: על מה אתן עובדות בימים אלה בסטודיו?
אני אמנם המשכתי סדרה קיימת של ציור מטלוויזיה אבל המוקד הפך להיות יותר אישי, פנימי ופסיכולוגי - ציירתי אחרי ההיכרות איתכן וכנראה החלומות והזיכרונות השפיעו, והסגנון שהפך ליותר מופשט ורחוק מהמקור. אני מתכוונת להמשיך את הציורים שמבוססים על טלוויזיה ולראות לאיזה עוד כיוונים הם ילכו, לצד ציורי פורטרט שנראים יותר ויותר כמו יצורים פנטסטיים - בקרוב לא יהיה לי צורך בכלל במציאות…
רותי זינגר: בתערוכה הצגתי לראשונה עבודות בצבעים עזים אחרי שנים של שהייה במונוכרומטיות של דיו שחור או עפרון כחול על נייר לבן. וגם העיסוק בדגם וייצוג גרפי בניגוד לציורים הפיגורטיביים הוא חדש (למשל הפרות שהזכרת). בזמן המיידי אני מתכוננת לתערוכה בבתים פתוחים באום אל פחם ביוני-יולי. בנוסף אני לומדת תואר שני באמנות יצירה באוניברסיטת חיפה. ואני חושבת איך לפתח את סידרת הבדים כדי שיתייחסו גם לזיכרונות וטראומות של אנשים אחרים, לצד המשך הזיכרונות שלי. להפוך את זה לכלי קיבול להתייחסות למגוון נושאים טעונים שמעסיקים אותי.
נועה רבינר: רותי סיפרה שהיא עברה ממונוכרום לצבעוניות. אצלי קורה תהליך הפוך דווקא. בשנה האחרונה אני עובדת הרבה בעיפרון ובפחם. רישומים קטנים ורישומים ענקיים, בגודל אדם. התוכנית היא שהם ישולבו ביחד בחלל אחד ואולי יותר מכך.
דניה לטר: תודה לכן על השותפות לדרך
רותי זינגר/דניה לטר/נועה רבינר קיפולים פרושים וכיווצים מיושרים
אוצרת: סיגל מנור בנגה גלריה בנימין
נעילה: שבת 13.5.23 בשעה 15:00