קרן זלץ, אוצרת התערוכה Es Muss Sein בגלריה בנימין, בשיחה עם האמנים המציגים - נתי הוקי ותום אריאל - על הפעולה שבחרו לעשות, על העבודה המשותפת ועל שליטה ושחרור
קרן זלץ: נתי ותום, מה שלומכם?
תום אריאל: היי, שלומנו טוב. נרגשים לקראת השבוע הקרוב בתערוכה. מצפים כבר לראות מה יתרחש ולאיזה כיוונים נלך עם הצילומים.
קרן זלץ: אתם מציגים כעת תערוכה בגלריה השיתופית בנימין, תערוכה שהמהלך שלה מאוד מורכב והיא כללה הרבה הכנות ושלבים, ספרו על הרעיון שמאחוריה?
נתי הוקי: המחשבה הראשונה שלנו הגיעה בעקבות קריאה של הספר ״הקלות הבלתי נסבלת של הקיום״. בספר נכתב על אהבת הגורל והשחרור משליטה. חשבנו על אותם מושגים בהקשר של צילום, ובפרט בקשר של תום ושלי - צמד צלמים שעובדים ביחד על גוף עבודה אחד. עצם ההחלטה הזו ״מאלצת״ אותנו לקבל את המצב שבו העבודה והתוצאה שנוצרת בתהליך תהיה מושפעת משני אנשים עם שתי דעות. בהמשך למחשבה זו, עלתה בנו המחשבה לנסות לייצר מהלך חדש שאליו נצטרף אמן או אמנית נוספת שביחד ננסה לקיים דיאלוג אמנותי ולייצר עבודה משותפת.
תום אריאל: בתערוכה רצינו לאתגר גם את עצמנו וגם את האמנים והאמניות שבחרו לקחת חלק. החלטנו ללכת על מהלך שדורש ״שחרור משליטה״ משני הצדדים.
קרן זלץ: מה ביקשתם מהאמנים והאמניות שבחרתם להביא לתוך המהלך?
נתי הוקי: תחילה שלחנו להם טקסט ובו ציטוטים מהספר. לדוגמא: "כדי שחייך לא יטרידוך לעולם, אל נא תהרהר בכל הצרות העתידות לבוא עליך, אלא שאל את עצמך בכל רגע ׳האם מאורע זה כה קשה מנשוא עד כי לא אוכל לעמוד בו?׳ זכור נא כי מה שמכביד עליך איננו ההווה אלא מחשבותיך באשר לעתיד או לעבר (מרקוס אורליוס)." לאחר מכן ביקשנו מהם להגיב לטקסט בצילום. השאלנו להם את המצלמה שלנו, מצלמת פורמט גדול אנלוגית, כאשר בפלטת הצילום נמצא פריים אחד בלבד. היה להם למעשה ניסיון אחד לצלם לנו צילום, ולאחר מכן הם מסרו לנו את הנגטיב ומאותו הרגע (בהסכמתם) הם שחררו את גורל הדימוי ואינם שולטים בכל פעולה שתתבצע עליו במהלך התערוכה.
קרן זלץ: ואיפה בא לידי הביטוי השחרור שלכם?
תום אריאל: היה לנו ברור כי הפעולות והתגובות שנבצע צריכים להיות אף הם משוחררים ככל האפשר משליטה. הדבר הראשון שהחלטנו הוא שהתגובה שלנו לצילום תהיה גם היא בצילום בודד - בדיוק כפי שאילצנו את המשתתפים לבצע. ההחלטה השנייה הייתה לבצע את התגובות שלנו בתוך סטודיו שהקמנו בתוך הגלריה עצמה, כאשר הצילום היחיד שנצלם יתרחש במעמד פרפורמנס ושהמבקרים בגלריה יוכלו לצפות בו בזמן אמת. התחייבנו לא לתכנן מראש את הפעולה שנבצע עם הצילומים של האמנים שהשתתפו - בכל יום שהגלריה פתוחה אנחנו נכנסים ונועלים את עצמנו בתוך הסטודיו, מקרינים את אחד הצילומים שצילמו עבורנו על קיר הגלריה ולאחר מכן יש לנו ארבע שעות לבצע תגובה לצילום כאשר בסוף, נצלם פריים אחד שאותו אנחנו סורקים, מדפיסים ותולים על קירות הגלריה במהלך התערוכה.
קרן זלץ: אז למעשה ההתרחשות בגלריה משתנה כל הזמן?
נתי הוקי: נכון. זו תערוכה שמתגבשת ומתחלפת תוך כדי תנועה. בכל שבוע אנחנו מגיבים לארבעה צילומים של האמנים המשתתפים (בכל יום צילום אחר) והצילומים שלנו שנוצרו כתגובה אליהם מופקים ונתלים בשבוע שלאחר מכן. אנחנו כאמנים שמובילים את התערוכה לא יודעים איך היא תראה, רק זמן קצר מאוד לפני התלייה של העבודות על קירות הגלריה.
תום אריאל: חילקנו את חלל הגלריה לשניים – חלל תצוגה וחלל סטודיו לעבודה.
כשנכנסים לתערוכה ניתן לראות את הצילומים שלנו שצילמנו בגלריה עצמה בשבוע לפני כן. ארבעה צילומים שהם ארבעה ימים של פעולה שלנו, ובכל שבוע הם מתחלפים. בנוסף, אנחנו נמצאים בזמן שעות פעילות הגלריה בתוך הסטודיו, שבו אנחנו נעולים ועובדים על העבודה הבאה שתתלה על הקיר. ניתן לצפות בפעולה הזו דרך חלון הממוקם בקיר שחוצה את הגלריה. בשבוע האחרון של התערוכה אנחנו נפרק את הסטודיו שהקמנו בתוך הגלריה ונתלה את כל הדימויים שצולמו בכל שלושת השבועות הקודמים - ואז התערוכה תהיה שלמה ומוכנה. (זה יקרה בין התאריכים 13-16 לאפריל)
מראה הצבה בגלריה
קרן זלץ: אולי נלך צעד אחורה... תוכלו לספר מי אתם ומתי התחלתם לעבוד יחד?
נתי הוקי: תום ואני הכרנו במסגרת הלימודים לתואר ראשון לאמנות רב תחומית בשנקר, כאשר באופן די מיידי התחברנו והפכנו ראשית לחברים טובים. עד הלימודים בשנקר ידי לא נגעה במדיום הצילום כלל, כל חיי ציירתי ומגיל צעיר ידעתי שאני רוצה ללמוד ציור באקדמיה. כשהגעתי לשנקר הקלפים נטרפו. במסגרת הלימודים לקחתי קורס צילום ביחד עם תום, שבסופו התבקשנו להציג תערוכת צילום. בגלל החיבור החברי בינינו הצענו שנעבוד ביחד על התערוכה - ולמעשה מאז לא הפסקנו. קיבלנו החלטה שאנחנו עובדים כצמד. מוותרים על האינדיבידואליות שלנו כאמנים ועובדים ביחד על גוף עבודה אחד בכל פעם. הצגנו בשנקר את תערוכת הגמר ביחד כמובן, ומאז הספקנו להציג במספר תערוכות קבוצתיות וזוגיות (שלמעשה הן תערוכת יחיד מבחינתנו)
תום אריאל: הגעתי די במקרה ללמוד אמנות בשנקר. זה לא משהו שחלמתי עליו לפני. כאשר התחלתי את הלימודים די מהר הגעתי לחדר החושך שם, שבאותו הזמן היה די נטוש. לקחתי על עצמי את המשימה לשפץ אותו וללמוד לבד את מלאכת הפיתוח וההדפסה. בשלב מסוים נתי הצטרף אלי למשימה. שם נרקמה החברות שלנו וגם החיבור למדיום הצילום.
קרן זלץ: מה כל אחד מכם מביא לתוך הזוגיות הזו? יש חלוקת תפקידים?
נתי הוקי: דבר שהיה מאוד ברור לנו מההתחלה הוא שאין חלוקת תפקידים בינינו. לכל אחד מאיתנו יש מקום להביע את עצמו. אנחנו מקיימים בינינו שיחות באופן קבוע על מחשבות ומהלכים שאנחנו רוצים לעשות, עד שבסוף יש הסכמה. גם בתהליך הטכני, אף פעם לא ראינו צורך לצאת עם שתי מצלמות החוצה. אנחנו מסתכלים דרך אותה עינית על אותו פריים ומחליטים ביחד מה, מתי ואיך לצלם (ואם לצלם). זה מצריך מאיתנו לקבל את הצד השני, להבין תמיד שיש צד נוסף עם דעות ורצונות. קצת כמו במערכת זוגית רומנטית.
קרן זלץ: מה הצגתם בתערוכת הגמר?
תום אריאל: בתערוכת הגמר הצגנו גוף עבודות שבו צילמנו מכונות שינוע שונות שננטשו במרחב הישראלי. הגענו למקומות בכל קצוות הארץ שנמצאו בהם שאריות של גופים שהיו פעם רכבים, רכבות, מטוסים וספינות, והיום הם רק זיכרון. הם נשכחו. הזמן והטבע פירקו אותם. הצילומים צולמו בשעות לילה מאוחרות בחשיפות ארוכות מאוד, הארנו על אותם אובייקטים עם פנסי יד, מה שהעניק להם הילה של אור בתוך אפלה מוחלטת. הצילומים הודפסו בגדלים ענקיים, רצינו שהצופים ירגישו שהם ממש עומדים מול אותם מפלצות ענק
קרן זלץ: מה אתם אוהבים בעבודה בסטודיו, לעומת היציאה החוצה לצלם?
נתי הוקי: אני חושב שאנחנו פועלים באופן דומה גם כאשר אנחנו יוצאים לצלם בחוץ וגם בעבודה בסטודיו. היציאה החוצה בשעות לילה מאוחרות הגיעה מהמחשבה ״לחשוף״ את הדימוי מתוך ההחושך המוחלט, כלומר לשלוט בדיוק במה יראו בפריים. לכן בחרנו להאיר את אותן מכונות נטושות באופן נקודתי. השליטה שלנו בכמות ועוצמת האור מתרחשת כמובן גם בפעולה שאנחנו מבצעים בסטודיו. ספק אור שלנו בתערוכה הוא המקרן, שבאופן דומה לפנסי היד שבהם השתמשנו כשצילמנו בחוץ, יוצר הארה מאוד מסוימת וממוקדת.
קרן זלץ: באילו חומרים אתם משתמשים בסטודיו שהקמתם בגלריה?
תום אריאל: רוב החומרים הם שאריות של דברים שאספנו, החל משאריות של עצים שנתי אסף ממקום עבודתו, ועד לשאריות של צבעים מקולקלים שהבאתי. למעשה אלו חומרים בסיסיים שנותנים לנו את היכולת לפסל ולצייר על גבי ההקרנה.
נתי הוקי: אני אוסיף שהבאנו גם את כל הצילומים המודפסים מהתערוכות הקודמות שלנו גם כחומר גלם לשימוש חוזר. בנוסף, הבאתי את אוסף השקופיות שלי שגם בו כבר השתמשנו בתערוכה. אפשר לסכם במשפט אחד, שכל מה שלא עולה לנו כסף יכול להיכנס בשמחה לסטודיו שלנו (:
קרן זלץ: בתערוכה הזו אתם לא רק יוצרים במדיום הצילום והפיסול שמוכרים לכם, אלא גם מתנסים לראשונה בפעולת פרפורמנס, ויצירת הסט מתרחשת מול המבקרים ומאחורי קיר ובו חלון. איך זה מרגיש לפעול מול קהל ואיך זה משפיע על אופני העבודה שלכם?
נתי הוקי: האמת שזו שאלה שהעסיקה אותנו מאוד עד שפתחנו את התערוכה. גם אני וגם תום רחוקים מאוד ממדיום הפרפורמנס, הרצון לתת ״שואו״ הוא אחד מהדברים שאנחנו פחות אוהבים. מאוד חששנו שהבחירה לעשות את הפעולה העצמה מול המבקרים תשפיע על הדינמיקה שלנו, אך כבר בערב הפתיחה, שבו הגבנו לצילום של מתי הראל, הבנו שהקיר הצליח לעשות עבודה טובה. באופן די מהיר התמקדנו במשימה שיש לנו עכשיו והצלחנו להתעלם מהעובדה שמספר די גדול של מבקרים צופה בנו. אני חושב שהגישה שלנו היא לא ״אנחנו מבצעים פרפורמנס עכשיו״ , אלא ״אנחנו מגיעים לעבוד בסטודיו שנתנו לנו לחודש בתמורה לכך שיש אנשים שלפעמים מסתכלים עלינו עובדים״
קרן זלץ: ועכשיו, אחרי שכבר עשיתם מספר אירועי פרפורמנס, אתם יכולים להגיד משהו על האופן שבו מתפתחת התגובה שלכם לצילום המקורי שצולם על ידי האמנים שלקחו חלק במהלך? האם בכל פרפורמנס קורה משהו אחר או שיש משהו שמאחד ביניהם?
תום אריאל: אנחנו מנסים להגיע לכל דימוי בצורה הנקייה ביותר. יש לנו את הזמן לשבת מול ההקרנה, להיזכר בשיחות המקדימות שהיו לנו עם האמנים ופשוט לפעול. מאז תחילת התערוכה אני מרגיש שאנחנו בתהליך למידה מאוד משמעותי עבורנו. אין לנו סטודיו כבר תקופה ארוכה, והעובדה שהתחייבנו להגיע ארבע פעמים בשבוע לעבוד בסטודיו מקדמת אותנו מאוד. אני מרגיש שהדימויים הופכים להיות מורכבים יותר ויכולות האלתור וההתנסות בסטודיו אף הן משתכללות מפעם לפעם.
קרן זלץ: איך שם התערוכה Es Muss Sein קשור למהלך שלכם? ומה משמעותו?
נתי הוקי: המונח ״Es muss Sein״ הוא למעשה ציטוט מהפרק האחרון של הרביעייה האחרונה של בטהובן. בטהובן מציין שני מוטיבים: ״האם זה מוכרח להיות?״ ואז הוא עונה ״זה מוכרח להיות!״. המשמעות היא הבחירה שלנו לשחרר את השליטה בגורל והקבלה של הטוב ושל הרע - מה שצריך לקרות פשוט קורה. אני חושב שהמשפט הזה הוא סוג של דרך פעולה שתום ואני אימצנו כבר מההתחלה, בכל מה שקשור לזוגיות האמנותית שלנו - הקבלה המלאה שבכל פעם שאנחנו יוצרים ביחד התוצאה הסופית תהיה מושפעת מצד נוסף, אין לנו יכולת לשלוט זה. למהלך הנוכחי בחרנו להכניס את עצמו ביחד עם אמנים נוספים לתהליך של יצירה של דימוי בצורה כזו, שעד שאנחנו יוצרים אותו בסטודיו, אנחנו לא יודעים כיצד הוא יראה.
קרן זלץ: תודה נתי ותום, מוזמנים להתעדכן ולהגיע לאירועי הפרפורמנס שיתקיימו עד שהתערוכה תינעל ולאירוע הסיום שבו ייחשפו הצילומים שצילמתם במהלך התערוכה
נתי הוקי: תודה לך קרן!
נתי הוקי / תום אריאל
Es Muss Sein
אוצרת: קרן זלץ
גלריה בנימין
אמנים.יות משתתפים.ות: שירה אבולעפיה, גלעד אופיר, תאיר אוריה, דפי אמירה, ליאת אלבלינג, אלה ברק, מתי הראל, מאיה זהבי, דפנה טלמון, עדן זורניצר, טל ניסים, ארי סטראנו, רועי קופר, ירדן רוקח
תאריך נעילה: יום שבת 16.4.23 בשעה 15:00