המקום של הדמיון

המקום היסודי בחיינו הוא הבית – הבית בו גדלנו, אותו אנחנו זוכרים ובתוכו מתרחשים חיי הנפש שלנו – כך כותב גסטון בשלאר (בשלאר, 2020, עמ' 44-47).

עבורי, הבית בו גדלתי הוא העיר אשקלון, והבית הוא ביתה של סבתא שלי, שהיה העוגן היציב בין מעברי הדירה המרובים של משפחתי. שני המקומות האלה הם מקומות של זיכרון, אבל גם של אי-זיכרון, של פערים. החל מגיל 19 הגעתי לאשקלון רק מדי פעם לסוף שבוע, לביקור אצל הורי. וכשהייתי בת 25 בערך, הורי עברו מהעיר, והפסקתי להגיע אליה באופן שוטף. סבתי גרה באשקלון, עד שעברה לדיור מוגן וביתה פונה, בלי שהות עבורי להיות חלק מהפירוק והפרידה מהבית. הבתים שגרנו בהם, הפארקים העירוניים, המרכזים המסחריים, בתי השכנים, השבילים הקטנים, שטחי הבור מאחורי הבית, רובם מרגישים כמו רוחות רפאים בזיכרון שלי, בוהקים באור זר, בספק אם באמת היו, ואיך נראו ומה היה בהם.

הניסיון לגעת בזיכרון המתעתע מוביל אותי ליצירת דימויים מרובדים, שמכילים שכבות רבות של דימויים כמו בדימוי הזה.