כאשר אנחנו חיים את השגרה היומיומית שלנו אנחנו חיים רצף שכולל עליות וירידות, רגעים טובים יותר ופחות. רגעי משבר יכולים לעצור את הרצף, ולקרוע את חווית המציאות. אפשר לחשוב על מקרן קולנוע ישן – אנחנו צופים בסרט של החיים, מאמינים ש-24 פריימים לשנייה הם תנועה רציפה, אבל כשהסרט נתקע במקרן אנחנו מגלים שמה שחשבנו כרצף הוא למעשה אוסף של תמונות.
יש לי זיכרון של אירוע שממחיש את חווית הקרע. כשהייתי בת 14, אימי עברה ניתוח בבלוטת הלימפה. התברר שהבלוטה סרטנית, ויש לה סרטן מסוג לימפומה. בימים הראשונים עוד לא היה ברור מה הפרוגנוזה, כי היה עליה לעבור מיפוי כדי לדעת כיצד הסרטן התפשט. מאחד הימים הראשונים האלה יש לי זיכרון חד ולא מוחשי בה בעת. אני זוכרת אותי עומדת לצד קרוב משפחה בחצר הבית בו גרנו, והוא אומר לי: "אמא לא תמות". באותו רגע אני מבינה שהמוות שלה הוא אופציה, אופציה שלא חשבתי עליה עד אותו רגע. הרגע הזה חזר אצלי בחלומות, ותמיד הופיע באופן שבו הכול נעשה בוהק, ונראה מלאכותי ולא מציאותי. המעטפת של היום יום נפרצה, ומאחוריה התפרצה החרדה, אימת המוות. החיים נסדקו.
לפעמים יש כמה קרעים כאלה בחיים, שלוקח זמן לאחות. בחיים שלי זה קרה כמה פעמים, עם הלידה הראשונה, או כשאבא שלי נפטר.
סארטר כותב ב"הבחילה":
"בדרך כלל הקיום מסתתר. הוא כאן, סביבנו, בנו, הוא אנחנו, אי אפשר לומר שתי מילים מבלי לדבר בו, ובסופו של דבר, אין נוגעים בו" (סארטר, 1978, עמ' 138).
אפשר לחשוב על הקיום המסתתר גם בהקשר לממשי שמדבר עליו לאקאן, אותה חוויה שלא ניתנת לידי ביטוי במילים, והאמנות היא אחת מהאפשרויות לבטא אותה.
את חווית המציאות הזו, כקליפה דקה שיכולה להיסדק אני מבטאת ביצירת עבודות שהן חלון למציאות אחרת, פורטל שהחרדה מחלחלת דרכו, כמו 4 דלתות יציאה שלא מובילות החוצה.
コメント